קטעים מתוך יומניו של רוה, שנת 2005

יש לי חלום שאוכל ללכת בכל ארץ ישראל ללא פחד. לחיות עם הערבים הפלסטינים, להבין אותם, ולראות איך הם באמת חיים. לא כחייל שרודה בהם ורואה אותם מאחורי כוונות, אלא כחלק מהם. רק על ידי הבנה אמיתית וכנה ללא סיסמאות של ה"אויב" שהוא בעצם שכן שלך, אתה יכול להילחם מולו או לעשות איתו שלום.

הרע נובע מאנשים השולטים באחרים. אדם השולט באדם השווה לו. מכאן מתחילה הרעה. להיות שליט זה קשה, מכיוון שאם אתה מראה שמץ של חולשה ורחמים אז מזלזלים בך וממרים את אמרותייך. לעומת זה אם אתה נהיה כוחני ושתלטן אולי מקשיבים לך ומבצעים את דברייך, אבל אתה נהרס מבפנים. השליט הטוב והמנהיג האמיתי הוא זה שעוקבים אחריו בעיניים עצומות כי יודעים שהוא מוכן להקריב את עצמו למען השאר, אך בשביל שאדם יהפוך להיות מנהיג עליו להיות שלם לחלוטין עם מעשיו, ובטוח בצדק ובאמת של דרכו.

אני נזכר בהתלבטויות שהיו לי לפני גיוסי, וכעת מתחרט שלא הלכתי איתן ולא סירבתי להתגייס. למרות שאני ממלא תפקיד של חובש שנועד להציל ולא להרוג, אני עדיין איני שלם עם עצמי מכיוון שכבר יצא לי לפגוע, ועדיין עלול לקרות שאפגע באנשים אחרים. אם פגעתי באופן הכי זעיר, בחף מפשע תמים אמיתי שלא פגע בזבוב בחייו, וייתכן מאד שעשיתי זאת כי אני, חבריי לנשק ומדינתי פגענו כבר בכה רבים שאין סיכוי שהתמימים לא נפגעו, אז מגיע לי למות!

הניגוד בין החיים לעקרונות שלי מכביד עלי מאד. האם החיים שלי באמת כל כך חשובים או טובים, שאני מוכן להרוג כל מה שבדרכי ולהשתתף בטירוף העל הנקרא צבא ומלחמה? האם חיי חשובים יותר מחייו של אחר? לא לא לא! ישנן שאלות רבות שאין לי תשובה עליהן, אך לשאלה זו יש לי תשובה. אני יודע מי ומה אני בהקשר זה, ובטוח בכך ובצדקתי – אני שוחר שלום בין אדם לאדם ומאמין באדם, בזולת.

מה אני? אדם או חייל? חופשי או כלוא? המסתכל מלמעלה, או הכבשה בעדר? האם יש לכל זה הצדקה? מתי והאם יסתיים מעגל האימה והסבל? לוקחים ילדים, נותנים להם מדים, מלמדים אותם לירות ומנהלים מלחמות. האם באמת אין ברירה אחרת? ואם אין ברירה – אז האם כדאי ושווה וראוי בכלל לחיות חיים כאלה?

עייף. לישון. מחר יום חדש. בעוד יומיים אני חוזר למלחמה. לצבא. למדים שכולם לובשים. לנשק. אני פועל כמו רובוט שתיכננו אותו בקפידה. כמו אסיר כלוא. זה מה שההכרח עשה לי. זה המחיר שאני צריך לשלם על חיי. אני מקווה מאד שכזה יסתיים אוכל להשאיר את הכל מאחור, ולהמשיך הלאה בגילוי עצמי של חיי ובחקר העולם והיצור היוצר והחושב – אדם.

כשהלכתי בתחנה המרכזית בת.א. נתקלו בי שני אנשים, בעל ואישה, שזכרו אותי. טיפלתי באישה לפני כמה חודשים בקבר רחל בבית לחם, לאחר שנפלה ושברה את ידה. לא ייחסתי חשיבות רבה למעשה אך היא הודתה לי, וכעת אני מרגיש שמכל הרוע שבו חייתי כמעט שלוש שנים עשיתי גם קצת טוב. כעת אני יודע שיחס טוב לאדם יכול תמיד לעזור ולגרום לשניכם להרגיש יותר טוב, וכמה שהעולם קר ומנוכר אפשר תמיד להסתכל על הצד השני ולמצוא את הטוב הטבוע בבני האדם.

עוד כשלושה חודשים אני עתיד להשתחרר מהצבא. יש לי לבטים רבים לגבי העתיד, לכן זהו הזמן ליישב אותם.

מטרותיי בחיים: למרות רצוני העז ללמוד באוניברסיטה לימודים בנושא שמאד מעניין אותי, אל לי לשכוח את מטרותיי:

להיות שלם לחלוטין עם עצמי

להיות שלם לחלוטין עם העולם

לעזור לאחרים למצוא את הטוב העליון שלהם ולהוציא אותו החוצה.

הדברים חייבים להיות בסדר הזה, ואי אפשר לעבור שלב מבלי להשלים את השלב שלפניו.

מטרות יפות. כעת עלי למצוא את הדרכים להגשימן:

-קריאה והשכלה – בעיקר של אנשים חכמים, אבל גם של מטורפים. הקריאה היא כמו שיחה שמאפשרת להכיר את רעיונותיהם של גדולי האנשים שחיו וחיים בעולם.

- הסתכלות והתבוננות על החיים מכל נקודת מבט אפשרית, למידה מהחיים שלי אך בעיקר מחייהם של אחרים.

- התנזרות מוחלטת, לפחות לתקופה מסוימת, כדי להביא להתעלות מוחלטת של הרוח על החומר.

האם אני צריך לעשות זאת לבד, או עם אחרים? בעיקרון אפשר להיעזר באנשים חכמים ובחברים, אך אם השלב הראשון של חיי הוא הגעה לשלמות מוחלטת עם עצמי, זהו הוא ניסיון שאני חייב לעשות את רובו לבד. מין ניסיון קרטזיאני שאולי לא ייגמר לעולם, אך אני חייב לעצמי לעשותו.

הקרבה: על מנת להגיע למצב של שלמות עם עצמי עלי להקריב דברים רבים בחיי ולהשאיר אותם מאחורי. לפני שאני יוצא למשימה זו, עלי להיות מוכן להקרבות הגדולות והמשמעותיות ביותר וכמה שיהיו קשות, עלי לא להיכנע לעולם.

כמובן שדבר זה אינו נוגד את כך שאיהנה, אך אם יהיה מצב שבו הנאה רגעית כלשהי תתנגש עם מטרותיי, אהיה חייב לוותר עליה.

מחשבה: בכל דבר שאעשה, מהגדול לקטן ביותר בחיי, עלי להשקיע מחשבה רבה, להתלבט, ובסוף להחליט. לא לתת לאחרים להחליט בשבילי אלא להחליט בעצמי.

פיתויים: העולם מלא בפיתויים רבים – בייחוד העולם הקפיטליסטי. עלי להסתפק תמיד במה שנמצא ולרכוש רק את מה שאני באמת צריך ורוצה, כי כשאתה רוצה משהו הוא נראה לך באותו הרגע הכי טוב והכי חשוב, אבל לאחר שיש לך אותו כבר אינך מעריך אותו.

על החיים כמרוץ:

-אינני ממהר לשום מקום. הזמן הוא לא אויבי. המוות יחכה, אני והוא ניפגש כשהוא ירצה ולא כשאני ארצה, אך עד שאפגוש אותו (והיום הזה לא רחוק), עלי לנסות כמיטב יכולתי להגשים את מטרותיי ולא לסטות מדרכי.

בנוסף לכך החיים הם לא מירוץ, ואם הם כן אז אני רוצה להיות צופה מהצד, מכיוון ש:

מי שמשתתף במירוץ, סיכוייו לעשות תאונה מרוב חיפזון וחוסר מחשבה גדולים מאד.

מירוץ יוצר לחץ, ואני מתעב וסולד לחץ פיקטיבי שבני האדם ממציאים לעצמם.

המשתתפים במירוץ מתחרים האחד נגד השני, ואילו אני אינני מתחרה באף אחד.

המשתתף במירוץ כל כך מרוכז בריצה, שאין לו זמן לעצור או להביט לצדדים, ולכן הוא מפספס ולא רואה דברים רבים בחיים.

המשתתף במירוץ בעצם מתחרה נגד עצמו ונגד משהו שאי אפשר להביס, כי בסופו של דבר כולם יגיעו לאותה נקודת סיום. השאלה היא מה עושים בדרך לנקודה זו.

למשתתף במירוץ קשה מאד לעצור ולהפסיק באמצע, ואילו הצופה מהצד יכול ללכת ולהתרחק כאוות נפשו מהמירוץ בכל רגע שיחשוק בדבר.

במירוץ החיים אין בסוף גביעים ומדליות, וגם מי שזוכה בגביעים הכי גדולים, יקרים וחשובים תמיד ירצה ורוצה עוד ועוד.

מי שמשתתף במירוץ אינו יכול להרשות לעצמו לטעות. כל טעות היא מסוכנת, ואף אם ייצא ממנה בשלום הוא הפסיד זמן יקר, דבר המלחיץ אותו עוד יותר וגורם לו לטעות שוב ושוב.

המתחרה במירוץ מתחרה באחרים ואני, לפחות בשלב הראשון, רוצה להתנתק לגמרי מאחרים מכיוון אף אחד מהם אינו יודע באמת לאן הוא ממהר ולמה.

המתחרה במירוץ נוסע במסלול שנסלל מראש, כשסופו וגם כל חלק ממנו ידועים מראש. אני אינני רוצה לחיות חיים הכתובים מראש.

ההיפך הגמור מהאדם המתחרה במירוץ, הוא הבטלן מקטין הראש, המקבל את החיים כמו שהם ואינו שואף או מחכה לכלום. הוא חי את חייו ללא מטרה מוגדרת ופשוט מעביר את זמנו ללא מעשים משמעותיים.

אינני רוצה להיות בטלן ואני אף סולד ממנו, כי אני מאמין שלחיים יש משמעות כלשהי, ואפילו אם אין להם משמעות אני רוצה לנסות ולחפש אותה בכל כוחי ולהשקיע את חיי למטרה זו. גם אם איכשל בה, לפחות אדע שניסיתי ועשיתי כמיטב יכולתי. אולי אפילו אגלה כמה דברים חדשים בעולם בדרך ואשאל כמה שאלות מהותיות שמעולם לא נשאלו.

הבכיין – הוא אדם המאשים את העולם, החברה והאחר בכל עוולות העולם ובעוולותיו שלו. אינני רוצה להיות בכיין לעולם, וגם אם יש עוולות רבות ורוע רב בעולם ובאדם, עלי להילחם בו או להתגבר עליו ולהמשיך הלאה בדרכי.

היהיר – עליו אין צורך להרחיב וכן, אני רוצה להיות ההיפך ממנו – עניו כעפר.

השופט – בעל דעות קדומות וביקורת על אחרים. במקום לשפוט, לבקר, או לסלוד מאחרים, אלי לנסות להבין אותם ולעזור להם.

השונא – אין אדם בעולם הראוי לשנאה. מי שנמצא במצב בו הרוע והאנוכיות שולטים בו, כנראה שלא קיבל מספיק עזרה, אהבה ותמיכה, ולכן דווקא לו צריך לתת כמה שיותר.

האשה – אחת, שלמות.

השפיות הכללית המלווה בהרגלים כה ממכרת. להיכנע, להיסחף עם הזרם, כה קל ופשוט. אך לא, עליך להיאחז כמו מי שמחזיק בענף בתוך נהר סואן, כמו עלה שאינו רוצה לעזוב את הגזע גם בסופה הכי חזקה. לטפס גבוה, לא יותר מאחרים אלא יותר מעצמך, יותר משחשבת שאי פעם תוכל להגיע. אתה הנך.

אין דבר כזה אמת מוחלטת או צדק טוטאלי, ולכן אין טעם לחפש אותם. האם זה אומר שיש לוותר לחלוטין על כל העקרונות? לא! תמיד יש לחפש את הקצה הטוב, גם ברע מכל. אין לוותר. יש לחפש בלהט בוער אחר האמת והמשמעות ורק אחרי שמיצית את כל הכלים, חצית את כל האוקיינוסים והפכת את עצמך מבחוץ ומבפנים, יש לך את הזכות לוותר ולהיכנע. גם אם אתה מת בעת החיפוש ללא הגעה לשום מסקנה מותך לא היה לשווא, כי לפחות ניסית ולא וויתרת. אתה את שלך עשית.

מעולם לא רציתי לפגוע באף אחד, אך במישור המציאותי אני יודע שלעולם לא אוכל לחיות בשקט ובשלווה ולעולם לא יהיו לי תשובות. אני כבר יודע וראיתי יותר מדי. מה הפתרון? הפתרון הוא תמיד הסוף, בסופו של דבר. המסקנה האחרונה. המקום שאליו מגיעים כל השאלות, כל השאיפות, כל הדאגות, כל האהבות, כל התשוקות, כל הרגשות. הסוף. מוות. אין כלום. רק שם נמצא הטוהר האמיתי, השקט.