הצייר בגן

מאת רוה דגן.

ערב אחד לאחר השקיעה, ישב לו דורי בגן והתבונן על הציור שעליו עבד באותו היום. הוא חש חוסר סיפוק מהיצירה עליה עבד כבר למעלה משבועיים. הצבעים לא היו חיים מספיק לטעמו והוא לא הצליח לתפוס את ההשתקפות של עלי העצים באגם כפי שרצה.

מאחוריו עברו זוג אנשים בגיל העמידה. הם נעמדו לזמן מה והתבוננו בציור. כעבור מספר רגעים האשה פנתה אל דורי ושאלה במבטא צרפתי כבד "האם אתה ציירת את הציור הזה?"

דורי הסתובב וענה "כן" בקול חלש, כמעט חרישי. האשה הייתה לבושה בבגדים נאים וענדה תכשיטים רבים, והגבר שלצדה לבש חליפה בצבע אוף וויט.

האשה פנתה אליו שוב ואמרה "זה ציור פשוט מדהים, האופן שבו הצלחת לתפוס את הצבעים של הפרחים מעורר השראה". הגבר הוסיף "וההשתקפות של העצים באגם פשוט יפיהפה"

דורי ענה בקולו החלש "תודה, אבל אני לא ממש מרוצה ממנו, אני מנסה לתפוס את הגן בצורה מסוימת ואף פעם לא ממש מצליח.

האשה ענתה "ובכן אנחנו מאוד מרוצים מהציור הזה. יש לך גלריה שבה נוכל לראות את יתר ציורייך?"

דורי השיב נבוך "אין לי ממש גלריה, יש לי חדר קטן בו אני גר ומצייר אבל אם תרצו אשמח להראות לכם את ציורי".

האשה אמרה "נהדר, אנחנו מגיעים לביקור בכפר הזה לפחות פעמיים בשנה אז נשמח לבוא ולראות את יתר הציורים שלך בהזדמנויות נוספות. האם הציור הזה למכירה?" אמרה האשה והצביע על הציור.

דורי ענה נבוך "הוא לא לגמרי גמור, אבל בעקרון כן"

האשה אמרה בקול נחרץ "ובכן לי הוא נראה גמור ואנחנו נשמח לרכוש את הציור הזה. הנה פרטי הקשר שלנו" אמרה האשה והושיטה לדורי כרטיס ביקור.

דורי לקח את הכרטיס בידו והגבר אמר "ובכן בוא נקבע שמחר נעבור לקחת את הציור מביתך ולראות את יתר הציורים. בינתיים תחשוב על המחיר בו תרצה למכור אותו. אני הייתי מתמחר כזאת יצירה בכ 20,000 יורו"

דורי היה מופתע מאוד, הציור הכי יקר שמכר עד כה נמכר ב 200 יורו והאיש החביב הזה מציע לו סכום גבוהה פי מאה על אחד מציוריו הפחות מוצלחים.

"תגיד לנו אם הסכום הזה נראה הוגן בעיניך ונקבע שעת פגישה למחר" אמר הגבר.

"כן, זה נראה לי כמו סכום בהחלט הוגן, נוכל להפגש מחר בבוקר אם זה בסדר מבחינתים, אני גר ממש כמה דקות הליכה מכאן ברחוב הזה" אמר דורי והצביע בידו על הרחוב.

"ובכן קבענו" אמר הגבר, הושיט את ידו ולחץ את ידו של דורי. לאחר מכן לחץ את ידה של האשה והזוג המשיך בדרכו.

דורי ישב שם שעה קלה והתבונן ברגעי השקיעה האחרונים. השמיים נצבעו בצבע כתום והעננים מילאו את השמיים בשלל צורות וצבעים. זאת הייתה השעה האהובה עליו ביום.

המעבר בין היום ללילה. הרוח המנשבת בעדינות הנושאת את ריח העלים והפרחים מהגן. דורי חש שלווה עמוקה בשעה הזו בכל יום, אך הערב התלוותה גם שמחה מיוחדת לשלווה. מזה זמן רב שהוא לא חש כה בטוח בעצמו ושליו. כאילו שכל עבודתו הקשה סוף סוף נושאת פרי.

לפתע מאחוריו גבר. הגבר, כבן חמישים, לבש מגפי טיולים ועל ראשו כובע קאובויים. את עיניו כיסו משקפי שמש עבים למרות שכבר בקושי היה אור בחוץ, והוא עישן סיגאר גדול. הוא שאל את דורי באנגלית רצוצה "זה הציור שלך?"

דורי ענה "כן" ביותר בטחון מקודם.

הגבר שאל "וור אר יו פרום"

דורי כבר זיהה את המבטא הצפון קוראני הכבד ובכל זאת ענה לו "צפון קוריאה"

אהה , אמר הגבר בקול, אז אתה מדבר קוראנית?

כן , אמר דורי.

הגבר התלהב ואמר בקוראנית ספק לעצמו ספק לדורי: "מי היה מאמין שמכל המקומות אפגוש כן מישהו קוראני שמצייר? פשוט מדהים!".

דורי ענה "כן, אני גר פה כבר ארבע שנים".

"ארבע שנים!" ענה הגבר בקול גדול.

ואתה פשוט חי כאן ומצייר לך?

כן, ענה דורי.

"וממה אתה מתפרנס" שאל הגבר?

דורי ענה: "אני מוכר את הציורים שלי".

ו"מזה אתה יכול לחיות?" שאל הגבר בקול לא מאמין.

"אני משתדל", ענה דורי.

"בן כמה אתה?" שאל הגבר.

דורי ענה – "בן שלושים ושמונה."

"ואתה פשוט חי לך כאן ומצייר, וואלה יופי. ואין לך משפחה וילדים?"

"לא" ענה דורי, והרגיש שהשיחה מתחילה למצות את עצמה.

ואתה לא עושה מילואים? לא נלחמת במבצע "עין צופייה" בקיץ האחרון?

"לא".

"וואלה איזה יופי , חי לך פה ומצייר לך. בזמן שאנחנו נלחמים ומזיעים ועובדים קשה אתה יושב לך פה בגן הזה ומצייר לך ציורים".

הגבר התחיל להתעצבן ולדבר בקול עוד יותר רם.

"תגיד מאיפה אתה בארץ? פיונגיאנג?"

"לא", ענה דורי, "אני גדלתי בכפר קטן בצפון".

"אז איך יצאת כזה?" אמר הגבר כלא מאמין.

ואז בלי שום הודעה מוקדמת הניח הגבר את ידו בגסות על הציור.

דורי התבונן בו כלא מאמין.

חלק מהצבעים, שעוד לא היו יבשים לגמרי נמרחו.

הגבר התבונן בידו הגדולה ואמר "אהה זה עוד לא יבש, נו לא נורא, תוכל לתקן את זה, הרי יש לך כאן את כל הזמן שבעולם".

ואז יצאה מעמקי בטנו של דורי תגובה שהפתיעה גם את דורי וגם את הגבר שעמד מולו:

"יא חתיכת בהמה מגעילה! מי אתה שתיגע לי בציור ותהרוס אותו? איש גס, מגעיל, חסר תרבות!

אתה בבון! אתה בכלל לא בן אדם. עם הסיגר המגוכח שלך והשעון הענקי שלך. מה אתה בכלל עושה כאן?

אני הלכתי לחיות בארץ אחרת לא בגלל המצב הכלכלי או הלחץ הבלתי פוסק שיש ברפובליקה, אלא בגלל בבונים כמוך. בבונים חסרי תרבות, כל מה שמעניין אותם זה כח ושליטה!

בבונים שחייבים לגעת בכל פרח יפה שפורח עם הטלפיים שלהם ולקטוף אותו, עד שכבר לא נשארים שום פרחים.

בבונים שעשן הסיגאר שלהם מסריח את כל האוויר ולא מאפשר לאף אחד אחר לנשום.

בבונים שחושבים שהם עצמם מוסריים וחכמים ונאורים למרות שהם האנשים הכי חסרי מוסר והכי חשוכים שיש בעולם.

בבונים שמצדיקים את כל מה שהם עושים בתואנה שהם עושים זאת בשביל הרפובליקה, אפילו אם זה למכור את נשמתם לשטן ולספק נשק לדיקטטורים שמבצעים רצח עם.

בבונים שהדבר היחיד שמניע אותם זה האגו שלהם והיכולת שלהם לדרוס אחרים ולהיות עליונים עליהם.

בבונים שחושבים שהם יכולים להגיד לי מה לעשות, כאילו אני חייל שלהם כל החיים!

הגבר היה בתחילה מופתע, לאחר מכן החל להתעצבן ואז קטע את דורי באמצע דבריו, חנק אותו בשתי ידיו וצעק לתוך פרצופו:

אני בבון? יא חתיכת פרזיט מתחנגל, מי אתה בכלל שתדבר אלי? כל מה שעשיתי בשביל הרפובליקה! צבא וקבע ומילואים ומסים! ואתה בא וקורא לי בבון! יא חתיכת יפה נפש מתייפף, אני לא סופר אנשים כמוך! אתה לא מסוגל להתמודד עם המציאות אז אתה בורח לך לארץ אחרת לעסוק באומנות עלק. מה אתה חושב שלכאן לא תגיע אליך המלחמה? אתה חושב שלאחר כל מה שקיבלת מהמדינה אתה יכול פשוט לשבת לך כאן ולצייר? אתה בוגד כפוי טובה! תולעת עלובה שלא מסוגלת להתמודד עם המציאות! בגלל אנשים כמוך אנחנו מפסידים במלחמות! בגלל אנשים כמוך..."

הגבר הפסיק לדבר כאילו נגמרו לו כל המילים שיכל לומר, ואז בתנועה מהירה לקח את הסיגר וכיבה אותו על עינו של דורי באומרו "נראה אותך מצייר עם עין אחת יא בוגד".

הוא זרק את דורי לרצפה והלך משם.