מטמורפוזה פורטוגלית

מאת רווה דגן

התעוררתי מוקדם בבוקר, בכדי להגיע למשרד הממשלתי לפני שמתחיל בו העומס היומי. משרד די רגיל. פקידים, שולחנות ומחשבים עתיקים.

באתי מגולח וגם לבשתי חולצה יפה. כשהגעתי אמר לי האיש שעמד בכניסה: "יום טוב, מה רצונך?" עניתי לו: "אני אזרח גרמני, וברצוני להירשם כתושב פורטוגלי מן השורה". "חכה כאן", אמר האיש, ואכן חיכיתי גם חיכיתי.

לאחר שעה ארוכה קרא לעברי האיש ואמר: "התקדם לצד שמאל, לשולחן מספר שש". התקדמתי והתיישבתי מול שולחן. מולי ישב פקיד, ומסכה אשר כביכול מגנה עליו מפני הלא נודע, מכסה את מחצית פניו. ביני ובין הפקיד ניצב מסך מחשב ישן, ומתחת למסך שכבו שני ספרים עבי כרס, אשר שימשו כרהיט להגבהת המסך.

הגשתי לפקיד את דרכוני הגרמני ואמרתי לו: "ברצוני להירשם כתושב פורטוגלי". בעוד הוא מדפדף בדפי דרכוני המקומט ומתבונן בחותמות המדינות השונות, חשבתי לעצמי: האם הספרים השוכבים מתחת למסך הם חלק מטרילוגיה של ספר פנטזיה, או אולי שני כרכים של אנציקלופדיה ישנה? והאם אי פעם שימשו למטרה אחרת, מאשר הגבהת מסך מחשב ישן?

בעודי חושב על ספרים ישנים, לבשו פני הפקיד ארשת של חשד קל, נוכח הגרמני המוזר היושב לפניו. איזה מין גרמני זה? בוודאי חשב לעצמו, שיערו השחור מתולתל בצורה מחשידה, ודרכונו המתפורר מלא בחותמות מקולומביה, פרו, בוליביה וגבול צ'ילה-ארגנטינה.

לבסוף אמר הפקיד הממושקף בקצרה: "על מנת להירשם כתושב, אתה חייב להציג כתובת מגורים כשרה. בדרכון אין שום כתובת, לכן אינך יכול להירשם כתושב. האם יש לך כתובת?" שאל הפקיד.

התחלתי להסביר לו בפורטוניול (שילוב של פורטוגלית וספרדית) שרק הגעתי לעיר, ושעל מנת שתהיה לי כתובת עלי קודם לחתום על חוזה שכירות, ובכדי לחתום על חוזה אני חייב לספק מספר תושב...

הפקיד האדיש המשיך ושאל: "ובכן, היכן הינך מתגורר עכשיו?" הסברתי לו שאני נמצא בדירה זמנית לתיירים, אך אין לי שום כתובת אלא רק מקום מגורים. פתאום נזכרתי שהכינותי מראש, בדיוק לרגע שכזה, את כרטיס התושב הספרדי שלי, בו מופיע ציור קטן של כתר מלכותי. בכרטיס זה יש כתובת של דירה בה התגוררתי לפני מספר שנים. היה זה המקום האחרון באירופה, בו הייתה לי כתובת מגורים.

הפקיד האדיש התעורר למחצה והתחיל לשאול: "האם אתה גרמני או ספרדי?" עניתי לו שאני אזרח גרמני וגם נרשמתי כתושב ספרדי, וסיבכתי אותו ואת עצמי עוד יותר, כשאמרתי לו שאני גם ישראלי.

או אז התחיל לו הבלבול הגדול. הפקיד כבר הבין עם מי יש לו עסק, ומיד ניפנפני בצורה פקידותית ומנומסת למשרד העירייה, להביא משם טופס, המאשר שאני איש הנמצא במדינה, אך איני תושב כלל, וגם אין לי מספר. כי אדם בלי מספר, מהו בעצם? רק זר או תייר, מארץ אחרת. ואם אין לך ארץ, מספר או שום כתובת, אז מה אתה בעצם, עבור פקיד היושב מול מסך מחשב אשר מתחתיו שני ספרים בלתי מזוהים?

אצתי רצתי לעירייה ובעודי חוצה כיכר גדולה ויפה עצרה לידי כרכרה מפוארת. מן הכרכרה קפץ לפתע איש שמן ומשופם והתנפל עלי. הוא החל להכות בראשי וצעק באוזני: "אני המלך דון קרלוש הראשון. אם ברצונך לשהות פה, הישבע לי אמונים בזה הרגע ותתחיל גם לשלם לי חמישים אחוז מיסים!"

בתחילה הייתי המום מכל האירוע, אך התעשתי במהרה וצעקתי לעברו בחזרה: "חזור לאלף תשע מאות ושמונה להיכן שאתה שייך. אף שמן משופם במדים מגוחכים, גם אם הוא קורא לעצמו מלך, לא יגיד לי היכן אני יכול, או לא יכול, לשהות!"

לא הספקתי לסיים את דברי ופתאום נקלט באוזני הרעש המוכר של שריקות כדורים. סובבתי את ראשי למקור הירי ובקצה השני של הכיכר ראיתי צלף עם קרבין לבוש ז׳קט ארוך, כורע ברך ומכוון את קנה רובהו הישר לכיוונו של המלך. המלך אפילו לא הספיק לשחרר צעקה. הכדור פגע בדיוק בצווארו והוא החל להשפריץ דם לכל עבר כמו ממטרה שבורה. הצלף המשיך להמטיר כדורים לעבר המלך ובני משפחתו היושבים בכרכרה, ומן הפינה השנייה של הכיכר הגיח בריצה עוד מתנקש וקפץ לתוכה. הוא החל לירות באקדחו בכל יושבי הכרכרה המלכותית בעודו צועק באקסטזה; ״תחי הרפובליקה! תחי פורטוגל!״, הנסיך יורש העצר ירה בו ירייה קטלנית, וגופו השותת דם של המתנקש נפל אל רצפת הכיכר הממורקת.

לשמחתי המלך לא פצע אותי באופן רציני, וגם לא נפגעתי בקרב היריות האימתני. אמנם כאב לי קצת הראש וקול טנטון מהדהד המשיך להישמע באזני, אך המשכתי במהרה בדרכי לבניין העירייה, בעודי חושב לעצמי על הדרכים האלימות שבהן מושג לעיתים החופש.

הגעתי לבניין העיריה המרשים, עליתי במעלית, המתנתי בתור, וכשהגיע תורי לדבר עם פקיד הקבלה, ניגשתי ואמרתי, ללא שום הקדמה: "אני אזרח גרמני שמתגורר כאן עכשיו, ועלי להנפיק אישור שאני איש הנמצא כאן, אך כלל לא תושב". הפקיד היה נחמד, הזכיר את שמו של כדורגלן גרמני ואמר לי בנימוס לקבוע פגישה. הוא נתן לי פתק עם מספר טלפון, והסביר לי שבשלוחה מספר שלוש, אוכל אולי אפילו לקבוע פגישה למחר. הסתובבתי ללכת, והוא אמר לי: "חכה, יש לי אפילו דף הסבר בגרמנית במיוחד בשבילך". הודיתי לו בנימוס ושאלתי בקצרה, האם יש גם באנגלית? קצת המום ומבולבל הפקיד התעשת במהרה, ומיד נתן לי דף הסבר באנגלית שבראשו מתנוסס דגלה של המלכה. אמרתי תודה רבה והלכתי לדרכי.

לפני הירידה במדרגות הצצתי בנייר, ומיד הבנתי שאני ניצב בפני בעיה לא פשוטה. לא אלאה בפרטים, רק אסביר בקצרה, שבכדי להירשם בעירייה כמי שאינו תושב, יש לשהות במדינה לפחות שלושה חודשים, וכמובן לספק גם כתובת מגורים. ומי שאין לו כתובת אינו יכול להירשם כתושב. חשבתי לעצמי: אכן זה מלכוד-22 מושלם. מלכוד מן הסוג שמסוגל ליצור רק פקיד מדופלם מול מסך מחשב ישן.

ברגעים כאלה, כשאני אובד עצות, באמצעו של יום חמים ונעים, מה כבר יכול אדם לעשות, אם אין לו מספר וגם לא כתובת מגורים? ובכן כוס קפה קר, זוהי זכות אנושית בסיסית. שתיית כוס קפה קר אינה דורשת מספר, וכיסא בבית קפה אינו מצריך כתובת. כי גם אדם ללא מספר עדיין יש לו פה וידיים, וכוס קפה קר זה נחמד בצהריים.

אז שתיתי לי קפה בלי להתרגש יותר מדי, ובמקרה קראתי בחדשות, שחיילי ארצות הברית נטשו בן לילה את הבסיס הכי גדול באפגניסטן. אני איני אפגני, גם לא טיבטי, סיני או אמריקני, ובאותו הרגע, גם עוד לא הייתי פורטוגלי.

נתתי למלצר מטבע עבור הקפה ובעודי קם מהכיסא הופיעה לפני אנייה עתיקה. מן האנייה נופף לעברי איש מרשים עם כובע של קפטן, וצעק לעברי: "אני ואסקו דה גאמה ובדיוק חזרתי לעיר ממסעי להודו דרך חופי אפריקה. אל-חשש בחור צעיר, המים אמנם סוערים ומלאים בברקודות וכרישים, אך הכדור הוא עגול וחוקי הפיזיקה הקלאסית עודם תקפים". בעוד אונייתו מתרחקת לה לעבר האופק, הוא הוסיף וצעק בקול גדול: "אם אני הקפתי חצי עולם וחזרתי הביתה בשלום לפני למעלה מחמש מאות שנה, הרי זוהי ההוכחה הטובה ביותר שאין דבר בעולם אשר אינו בר השגה". ואז הוא הוסיף קריצה קטנה ואמר בחיוך "ואולי בדרך תמצא אפילו קצת קינמון".

האנייה של דה גאמה נעלמה לה באופק ולמזלי נזכרתי שבמקרה לגמרי, באותו הצהריים, גם קבעתי פגישה עם סוכנת הנדל״ן, בה רציתי לחתום על חוזה לדירה בעיר בכדי לגור ולישון, לנגן על הגיטרה ולצחצח שיניים, ואולי גם לכתוב איזה סיפור או שניים. כי אם כל העולם במה וכולנו שחקנים, אז סופרים ומשוררים הם קצת כמו מהנדסים גנטיים, המשחקים בדנ״א של החיים. תוחבים ידיהם לתוך נפשו של האדם, ומתארים באמצעות עטם, את החלומות אשר יעצבו את המחר.

אמשיך את סיפורי על אדם ועל מספר, כי איש ללא כתובת הוא כמו עט ללא נייר. ובכן בפגישתי עם סוכנת הנדל״ן, הסברתי לה את מצבי, והיא התנדבה לבוא לעזרתי. בליווי הסוכנת חזרתי למשרד, אותו המשרד אשר בו הייתי בבוקר. רק שהיה זה כבר צוהרי היום וחם. התור השתרך לו וזז לאיטו, כמעט כמו השמש מלמעלה, אשר נותרו לה שעות רבות עד השקיעה. לאחר כשלוש שעות, כשהגיע תורי, נכנסתי לבניין בליווי הסוכנת והתיישבנו במהרה מול הפקיד. אותו הפקיד אשר פגשתי בבוקר, כשברשותי בדיוק אותם המסמכים. דרכון גרמני מרופט, וכרטיס תושב ספרדי ירקרק.

בעודי יושב, מתבונן ושותק, הסוכנת והפקיד החליפו כמה מילים. חיוך פה, קריצה שם, והופ, הפקיד התחיל להקליד במרץ במחשב. לפתע קם, לקח את הדרכון והכרטיס, הלך לחדר אחורי בלי לומר מילה, ותוך כדקה חזר עם טופס רשמי. הוא הגיש לי אותו עם חיוך קל ואמר: "תחתום כאן בבקשה".

לאחר שחתמתי סרק הפקיד והדפיס את המסמך ואז הגיע סוף סוף הרגע המיוחל, בו שלף הפקיד את חותמתו כמו קאובוי השולף מהחגורה את נשקו. החותמת המעוצבת נחתה על הנייר כמו מטוס תובלה המנחית המבורגרים בתוספת דמוקרטיה, משקאות מסוכרים, סיגריות ואופיאטים סינתטיים בבסיס צבאי בלוב, ניקרגואה או וייטנאם.

מאותו הרגע, הפכתי באופן רשמי לאדם ממוספר. הפקיד והסוכנת החליפו עוד חיוך וקריצה, ואפילו גם אני זכיתי לקבל מהפקיד קריצה קטנה. כאן מגיע לכאורה לסיומו הסיפור, על איך הפכתי מגרמני, לספרדי ואז לפורטוגלי.

השמש הרגועה הנעה לעבר האוקיינוס בישרה על סיום הצהריים. בשעות אחר הצהריים ניגשים התושבים המקומיים למלאכה החשובה ביום. הרים של סוכר, קפה, שוקולד ומגוון קרמים, סירופים, מוסים וממרחים, חוצצים בין המקומיים ובין שעות הערב המוקדמות.

ניתן בנקל לזלזל, לקנא, ללעוג או להטיף מוסר למקדשי המסורת עתיקת היומין, אך הפעולה הנבונה והאמיצה תהייה להצטרף אליהם במאבקם הבלתי נלאה מול הררי מאפים מנופחים, מאובקים באבקת סוכר, מעוצבים בצורות משולשים, ריבועים, קונכיות, כוכבים, עיגולים, כדורים, אליפסות, עלים ופרחים וממולאים בקרמל, צימוקים, אגוזים, שקדים, תותים, דובדבנים, תפוזים, סירופ מייפל, או וויסקי וקינמון.

מיותר לומר שלכל מאפה יש שם, היסטוריה, טופוגרפיה וצורת הגשה הייחודית רק לו. למזלם הרב של המאפים, הלקוחות הבררניים אינם דורשים מהם מספר פיסקלי, חתימות ערבים, פיקדון או תלושי משכורת עדכניים.

בשעות אחר הצהריים בפורטוגל, ניתן בנקל לחשוב שמי שאינו לועס, מלקק, בולס, מוצץ או טועם, מפקיר את יתר התושבים לבדם בשדה הקרב אל מול האיום הקיומי. כל הטוב, היפה והמתוק שיצר האדם נשאב ונשאף אל תוך הפה. ופה שמח הוא פה אשר אינו רוטן, מתלונן או צורח.

אמנם, בניגוד לאזורים אחרים בעולם, אין כאן טילים מונחים, טנקים, קטיושות, מרגמות, מל״טים אוטונומיים, נערות פיתוי, מרתפי עינויים, תותחי לייזר, גדרות חשמליות, מוקשים, מיליציות חמושות, האקרים, שכירי חרב, כלבי תקיפה וצלפים. אך מי שלא עמד מול חלון זכוכית של בית קפה המלא מאפי פסטל דה-נאטה טבעוניים, בזמן שהבריזה של אחר הצהריים הנושבת מהאטלנטי ממלאת אותך בריח הים, עם טעמו העדין של המלח ורוח החופש, לא נאלץ להתמודד עם פיתוי מסוכן בימי חייו.

נראה הדבר שהמקומיים החליטו באופן בלתי מודע שהשאיפה העליונה בחייו של אדם היא להפוך לפסל בשר ודם של פרננדו בוטרו. מי שלא יצא לו לבקר במדיין, עיר הולדתו של האמן, יכול תמיד לדמיין שהוא נמצא שם, מתבונן בפסלים הענקיים כמו דמויות הֵטֵרוֹנִים של המשורר פרננדו פסואה שלכל אחת יש קול וצורה משלה, או פשוט ללכת לגן הזמרת אמליה רודריגז בליסבון ולהיווכח כיצד נראית האימהות האידיאלית על פי רוחו של האמן.

בערב, רמות הסוכר בדם מתחילות לרדת ביחד עם השמש ההולכת ונעלמת. בוא הערב מבשר על הרגע בו יש להתחיל לאכול, ובעיקר לשתות. יין אדום, לבן, ירוק, ליקר, בירה ופורט מחוזק, המגיע מאלפי כרמים ויקבים השוכנים בעמקים שופעי מים בין גבעות והרים. נסה להזמין כוס יין במסעדה מקומית, ומהר מאוד תמצא עצמך שותה לפחות חצי קנקן ומתחיל מרוב שימחה להסמיק.

ברדת החשיכה, לא נותר לך אלא להקשיב לגיטרה ושירת הפאדו של הזמרת המקומית השרה מילים יפות על עצב ובדידות במבטאה הייחודי, ובעודך לוגם כוסית יין פורט מתוק שתסס וספג במשך שנים את ניחוחות עץ האלון של חבית עתיקה, אתה מוזמן להתמזג עם קולה, תנועות ידיה והבעות פניה הדרמטיות, לשכוח מכל העולם ולרגע קט, פשוט להיות.

והקריצה, הספרים עבי הכרס אשר שימשו כמעמד למסך הישן, הפקיד אשר הזכיר את שמו של כדורגלן גרמני, והחותמת המהודרת אשר נחתה על הנייר הממוספר, נראים לי כעת כמו פרק מהארי פוטר או אליס בארץ הפלאות. הכל היה ולא היה, כחלום או אשליה, וללא סיפור זה, היה יום זה לנצח נעלם בתהום החשיכה.

מספר הוא רק מספר, ואדם הוא רק אדם. ומספר ללא אדם, לנצח הוא קיים, אולי אפילו מעבר לחלל ולזמן. ואדם, מהו אדם? רק סיפור, שחקן על במה, בשר ודם. שיערו לאיטו מלבין, וגופו עכשיו כאן וברגע הבא נעלם. כמו סיפור או פנטזיה, כמו קריצה של פקיד, כמו כתובת או ארץ. כמו החיים עצמם.